החלטה בתיק ת"א 26091-07-10

בפני בקשת הנתבעת - מדינת ישראל (להלן: " המבקשת") ליתן צו המחייב כל אחד מן המשיבים - התובעים (להלן: " המשיבים"), להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, כקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי - התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות").

טענות המבקשת:

א.         סיכויי ההגנה של הנתבעת מצוינים. לתובענה אין סיכוי של ממש. הפעולה הינה פעולה מלחמתית מובהקת שנתבצעה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". פעולה מלחמתית על פי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב - 1952 (להלן: " החוק") מעניקה חסינות מפני תביעת נזיקין.

ב.         המבקשת צפויה לשאת בהוצאות ניכרות, בשל מורכבות האירוע. המציאות המלחמתית שבו התרחש האירוע מחייבת עריכת בדיקות פרטניות לגבי כל אחד מן התובעים, ביחס לנסיבות המיוחדות לו. העדר תיעוד כל שהוא במצורף לתובענה, מחייב את המבקשת לערוך בדיקה מקיפה שעלותה גבוהה.

ג.         התובעים אינם אזרחי או תושבי המדינה, אינם מצביעים על קיומו של רכוש כלשהוא בתחומי המדינה. לכן, במידה ותדחה התובענה לא ניתן יהא להיפרע מהתובעים או מכל אחד מהם, את יתרת האגרה ואת ההוצאות שיפסקו, אם יפסקו, לזכות המבקשת.

ד.         מגמת הפסיקה, כפי שהובאה באריכות בבקשה, הינה לקבוע ערובה בסכום שלא יפחת מסך של 20,000 ש"ח לכל אחד מיחידי התובעים. קביעת ערבון חיונית בעיקר בשל העובדה שלא ניתן יהיה לאכוף גביית ההוצאות המשפטיות במצב השורר כיום בשטח.

ה.        תקנה 519(א) לתקנות מורה, כי על הערובה לכסות את כל ההוצאות של המבקשת ואין לפסוק סכום סימלי אלה סכום ראלי שיאפשר להיפרע את הוצאותיה.

טענות המשיבים:

א.         הבקשה להפקדת ערובה תכליתה לחסום את דרכם של המשיבים להביא עניינם לפתחו של בית המשפט כדי לקבל סיוע. זכות הפניה לארכעות הינה זכות יסוד נעלה ובסיסית, לכן ראוי היה כי תוכרע תחילה שאלת אחריות המבקשת בטרם תידון שאלת גובהה הפיצוי.

ב.         בתקנה 519(א) יש כדי לפגוע בסכות הקניין. הפסיקה קבעה שמלשון התקנה עולה, כי בית המשפט רשאי לקבוע הפקדת ערובה והחיוב בהפקדת ערובה הינו החריג.

ג.         ראוי לבחון כל מקרה לגופו ולאור נסיבותיו המיוחדות. באשר לסיכויי התביעה טוענים המשיבים כי אין די בהכחשה סתמית ובטענה שהפעולה היא מלחמתית כדי לאיין את סיכוייה של התביעה או להפחיתם.

דיון ומסקנות:

תקנה 519 (א) לתקנות המסדירה את סמכותו של בית המשפט לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, קובעת:

"519    ערובה לתשלום הוצאות

(א)       בית המשפט או הרשם, רשאי אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

התקנה איננה קובעת מבחנים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט. בפסיקה נתגבשו כללים, מבחנים ועקרונות שיש בהם כדי להנחות את בתי המשפט בהפעלת שיקול דעתם.

הכלל הוא כי בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות אלא בנסיבות חריגות (ראה קביעתה של כב' השופטת פרוקצ'ה, ברע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845, שם בעמ' 842). הלכה זו נתבססה בעיקרה על זכותו הבסיסית והיסודית של כל אדם להביא עניינו לדיון בפני ערכאות משפטיות. מזכות זו נגזר הכלל שלא להעמיד מכשול בפני תובע, מכשול אשר ימנע ממנו לברר עניינו לגופו.

עיון בפסיקה הרבה שניתנה על ידי בתי המשפט השונים, מלמדת אותנו, כי בתי המשפט חייבו תובע להפקיד ערובה שעה שהתקיימו תנאים מתאימים. כך במקרה בו התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט בישראל ואין בידו להצביע על קיומם של נכסים בישראל. במצב זה ברור, כי הנתבע לא יוכל או יתקשה לגבות את הוצאותיו, אם תדחה התובענה. כך מקום בו נסתבר, כי לא ניתן לגבות את סכום ההוצאות אשר יפסק, בהתאם לאמנות בינלאומיות. כך גם נקבע כי מקום שהתובע לא מסר כתובתו כנדרש על פי תקנה 9(2) לתקנות, הרי שבכך גילה כוונתו להקשות על הנתבע להיפרע מהוצאותיו.

בענייננו, התובעים תושבי עזה ומכאן ברור כי אינם מתגוררים בשטחי תחום השיפוט של מדינת ישראל. על כן, בפנינו מקרה אשר מחייב להורות לתובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת (ראה דברי כב' השופט גרוניס ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעם איברהים, פ"ד נח (5) 865, עמ' 869), שם גם נקבע, כי בנוסף לכך ישקול בית המשפט כל מקרה לנסיבותיו.

כפי שכבר אמרנו, התובעים תושבי עזה, לא ניתן לאכוף פסקי דין ישראליים במקום מושבם של המשיבים. המשיבים לא הצביעו על קיומו של נכס כלשהוא הנמצא בתחומי מדינת ישראל, ממנו ניתן יהיה להיפרע. מכאן, המסקנה היא אחת - לא ניתן יהיה לגבות הוצאותיה של המבקשת, במידה והתובענה תדחה. לפיכך, יש לראות במקרה זה כאותם מקרים מיוחדים, בהם עשו בתי המשפט כסמכותם על פי תקנה 519 לתקנות והורו לתובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.